זה קלי ואנוהו

זה קלי ואנוהו

זה קלי ואנוהו

בחלקו השני של ספר שמות, מופיע תיאור מפורט ומדוקדק של המשכן וכליו. התורה שמה דגש רב על המידות המדויקות של החללים השונים, וכן של הכלים הנמצאים בתוכם. היחס המושלם בין המידות והנפחים הוא המפתח לתיפקוד נכון ופונקציונאלי בתוך המשכן ובחצר שסביבו.

בנוסף לפן השימושי, אנו מוצאים התיחסות נרחבת ביותר לפן האסתטי – אמנותי. בצלאל בן אורי שהיה "מנהל הפרוייקט" גייס לעבודה זו של מלאכת המשכן אמנים מכל התחומים, שנדרשו לעשות בזהב ובכסף, ובנחושת, ובחרושת אבן, ובחרושת עץ, בכל מלאכת מחשבת… מילא אותם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחושב, ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, ואורג. עושי כל-מלאכה וחושבי מחשבות…

בהמשך, כשבנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון, גם הוא השתמש בעיטורים אמנותיים כפי שמתואר בספר מלכים א': "ואת כל קירות הבית מסב קלע פיתוחי מקלעות כרובים ותימורות ופטורי צצים מלפנים ולחיצון ואת קרקע הבית ציפה זהב.."

על בית המקדש השני כבר אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו". לקישוטו של בית המקדש השני ולבנינו, השתמשו בחומרי בנין יקרים ביותר: זהב, כסף ונחושת קלל מעורבת בזהב ואבנים צבעוניות בכחול, לבן וירוק (כוחלא, שישא ומרמרא). השילוב הזה יצר אפקט מדהים, שהבנין ניראה כגלי ים נעים (אידוותא דימא) "והעין משתעשעת בראייתם".  שני קישוטים מיוחדים במינם שהיו בבית שני, הם: גפן של זהב שעמדה על פתחו של היכל, ונברשת זהב, שתרמה הלני המלכה לקשט בה את שער ההיכל. הנברשת הייתה עשויה זהב בצורת קונכיה פתוחה, מעין רפלקטור נוצץ, מחזיר אור. הגמרא מתארת: "שבשעה שהחמה זורחת ניצוצין יוצאין ממנה"

ממשיכים במסורת

מאז שחרב בית המקדש, נמשכת מסורת זו, של עיטור וקישוט, לאורך כל הדורות ומיושמת בבתי הכנסת המשמשים לנו תחליף למקדש ולמשכן. במסכת סוכה מובא תיאור של בית כנסת, אולי הראשון בגולה שאחרי החורבן: "כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל".בבריתא מובאת רשימת בעלי המלאכה שהשתתפו בבניית ביהכנ"ס: זהבים, כספיים, גרדיים (אורגים) וטרסיים (חורשי נחושת). אמנם לא נשאר כל שריד מבית כנסת זה, אך על פי הרשימה שמנינו אפשר להניח שהבית היה מקושט לתפארת.

בחפירות שנערכו בעיר "דורא אירופוס" שבסוריה, התגלה במפתיע בית כנסת משנת 200 לספירה, שהורחב ושופץ בשנת 245, והשתמר בצורה כמעט מושלמת. בית כנסת זה מעוטר בשלל ציורי קיר, המעידים על שליטה טכנית גבוהה של האמנים, כמו גם על מעוף ודמיון יוצאים מן הכלל. התמונות לקוחות מסיפורי התורה ומחזיונות הנביאים, בשילוב אגדות ומדרשים.
למרבה הצער לא זכו יהודי דורא ליהנות הרבה שנים מן הבית היפה, כי בשנת 256 לספירה, אחת עשרה שנה בלבד אחרי שהורחב וצויר בציוריו החדשים, נכבשה העיר והתרוקנה מתושביה.
בקיר המערבי, הפונה לירושלים, בגובה של מטר מעל לרצפה, נמצא שקע ארכיטקטוני מקומר שבראשו קונכיה בולטת בצבעי כחול, לבן וירוק. השקע יחד עם אשכולות הענבים בקשת הקמרון מזכירים את פני השער של מקדש הורדוס. בנוסף, נמצאו סמלים יהודיים שונים, כמו מנורת שבעת הקנים, לולב ואתרוג, סגולה מצוירת נגד עין הרע בצורת עין ושלושה מסמרים תקועים בה ונחש מתקרב לבלעה, וכאמור ציורים המתארים את סיפורי התנ"ך ומדרשי חז"ל, שלא כולם פוענחו עדיין.

 

בתקופת התלמוד היו רצפות פסיפס הקישוט העיקרי של בתי הכנסת, כפי שנתגלה בחפירות בארץ ישראל. רצפות הפסיפס תיארו דמויות ואירועים מן המקרא, סמלים יהודיים כמו: ארון קודש, מנורה, ארבעת המינים, שופר. הן הציגו גם את גלגל המזלות, עונות השנה, וכד'.

מאוחר יותר, בימי הביניים, היו דמויותיהן של ארבע חיות – נמר, צבי, נשר וארי, עיטורים מקובלים. חיות אלו מסמלות כידוע את התכונות הרצויות בלימוד תורה ובעבודת ה': "הווי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". עיטורים נפוצים נוספים היו סמלי שנים עשר שבטי ישראל ומנורת שבעת הקנים. במרוצת השנים נשתרשו לצד נושאי העיטור והציור העתיקים גם פסוקי תפלה ואמרות חז"ל.

המסורת האמנותית של עיטור בתי הכנסת התפתחה והתפשטה על פני הפרוכות, התקרות והקירות, תוך שימוש בחמרים שונים, סגנונות שונים, וטכניקות שונות, עד ימינו אנו. ציור תקרה מפורסם משנת 1950 שצייר האמן יצחק בק, מופיע על תקרת ישיבת "מאה שערים".

אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפני אמנים שונים במהלך הדורות, היה הימנעות מוחלטת מכל מה שדומה או מזכיר דמויות ופסלים המשמשים לעבודה זרה, וכן ציות לציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כך התפתחו מאד כל העיטורים הלקוחים מעולם הצומח: עלים, פרחים, פירות. יחד עם זאת, ניכר מתוך ספרי השו"ת כי ויכוחים רבים ניטשו בנושא זה שהעסיק רבות את הקהילות השונות.

אמנות שהיא אומנות

כיום עומד לרשותנו מגוון רחב מאד של חמרים, טכניקות, וסגנונות לעיטור וקישוט, שיכולים להתאים לכל קהילה על פי אופיה, מיקומה, ותקציבה.

נזכיר בקצרה כמה חמרים נפוצים, וטכניקות היישום שלהם:

זכוכית – מתאימה לויטראז', ציור, התזה, צריבה, כיפוף.

עץ – ניתן לגילוף, כיפוף, צביעה,חריטה.

מתכת – אפשר לרקע, לכופף, לחורר.

אבן – ניתן לגלף, ללטש, לסתת.

השימוש בקרני לייזר מאפשר עבודת חיתוך מדויקת מאד, עד לרמה של "תחרה" מעץ או ממתכת.

כבכל עבודת אמנות, גם בעיטור בתי כנסת נדרש איזון עדין ומדויק בין התוכן שרוצים להביע, לבין המינון הויזואלי שהעין יכולה לשאת.

לא משנה באיזו טכניקה, באיזה תקציב ובאיזה היקף תעטרו את בית הכנסת שלכם, ובלבד שהמסר הוא: "זה קלי ואנוהו"!