כי ביתי בית תפילה ייקרא
כחומר ביד היוצר
כל מבנה, בין אם הוא ציבורי או פרטי, מורכב מ"גרעין" ומ"מעטפת".
במושג "גרעין" אנחנו כוללים את שלד הבנין: קירות חוץ, קירות פנים, מפלסי רצפה, מדרגות, וכן את התשתיות: מערכות החשמל, צנרת האינסטלציה, תעלות מיזוג אויר וכו'. למעשה, אנחנו לא רואים את הגרעין, כי אדריכל הפנים דואג להסוות אותו היטב בתוך המעטפת.
המעטפת היא כל מה שנראה לעין. המעטפת כוללת את סך כל הציפויים, סוג הריצוף, חיפויי הקיר, התקרות, פריטי הנגרות, גופי התאורה, הכלים הסניטריים, הברזים, תריסי מיזוג אויר, וכו'. או במילים אחרות – חמרי הגמר.
לחמרי הגמר יש חשיבות רבה מאד מכמה וכמה בחינות.
הכי יפה או הכי מתאים?
ראשית, יש לחמרי הגמר השפעה גדולה מאד על האופי והאוירה של המקום. מכלול החמרים, הטקסטורות והגונים, יוצר תחושה שאי אפשר להימנע ממנה. אדריכל טוב יודע כיצד להשתמש בחמרים השונים, ואיך לשלב ביניהם כך שיקנו למקום את האוירה הרצויה. למשל, כדי ליצור תחושה של יוקרה נרצף באריחי שיש מלוטש (מבריק), ובאריחים גדולים. כדי ליצור אוירה של חמימות, נחפה את הרצפה בעץ.
היבט נוסף בעל חשיבות מכרעת בבחירת חמרי הגמר הוא נושא התחזוקה. כמה פעמים נתקלתם במבנים יפים, אפילו מפוארים, ש"דמים" רבים, תרתי משמע הושקעו בהם, ואחרי זמן לא רב הם נראים כאילו הוקמו לפני עשרות שנים? לא קשה לבנות בנין מפואר. קשה לשמור עליו בתפארתו לאורך זמן. הדברים נוגעים לכל מבנה ציבור ועל אחת כמה וכמה לבתי כנסת, אשר "שם ד' נקרא עליהם". תכנון נכון חייב להביא בחשבון לא רק את יפיו הראשוני של המבנה, אלא גם את אפשרויות התחזוקה שלו. מבנה ציבורי, מעצם הגדרתו, הינו מבנה פעיל. הדבר מתבטא הן בכמות האנשים העוברים דרכו, והן באופי הפעילות המתרחשת במקום. לכן, מטבע הדברים, יש למבני ציבור נטיה חזקה לבלאי ושחיקה. תוסיפו לכך את העובדה המצערת שיש בין המשתמשים כאלו המזלזלים ברכוש הציבור ובשמירה עליו, ותוך זמן קצר אתם עלולים לגלות מקום מוזנח הזועק לשיפוץ ושיקום.
לבחירת חמרי הגמר ישנה חשיבות מכרעת לנושא התחזוקה. מלבד נושא השחיקה והבלאי, חובה להתייחס בכובד ראש גם לנושא הניקיון. ישנם חמרים שקשה מאד לנקותם, ולאחר זמן קצר הם צוברים לכלוך ואבק בלתי ניתנים להסרה. מה הטעם בבחירת חומר שבזמן התקנתו נראה נפלא, אבל לאחר זמן הוא ייראה מלוכלך ומוזנח?
כל קהילה מודעת היטב לאופי השימוש ולאינטנסיביות של השחיקה הצפויה בבית הכנסת שלה, זאת במקביל לרמת התחזוקה שהיא מעונינת ויכולה להשקיע בבית הכנסת. ולכן, כלל חשוב הוא לא לחפש תמיד את היפה ביותר, או היוקרתי ביותר, אלא את המתאים ביותר. גישה זאת, יחד עם שיקולי התקציב, כמובן, תשפיע על הבחירה הסופית של חמרי הגמר.
טבעי שזה טבעי?
את כל החמרים שאנו משתמשים בהם, אנחנו נוהגים לחלק לשתי קבוצות עיקריות: חמרים טבעיים וחמרים מלאכותיים. ככלל, חומר טבעי הוא תמיד יפה יותר (הלוא קיבלנו אותו ישירות מהקב"ה) ויוקרתי יותר, אך בדרך כלל רגיש יותר מהמלאכותי וגם יקר יותר ממנו.
החומר הטבעי הנפוץ ביותר בתחום חמרי הגמר הוא האבן. אבן טבעית על סוגיה השונים נחשבת לחומר קר, משדרת יוקרה ותחושת הוד. יתרונותיה של האבן הטבעית: ניתן לתקן במקרה של שבר באריח. בעזרת טיפול ותחזוקה נכונים, נשמרת במיטבה לאורך שנים. בדרך כלל ניתן לקבל פלטות של אבן בכל גודל נדרש, ולהתאים את האריחים במיוחד ל"בורדרים" (מסגרות), למשטחים מעוגלים, למדרגות ועוד. צורת היישום של אבן טבעית מטשטשת את החיבור בין האריחים (ה"פוגות") ויוצרת תחושה של משטח אחד גדול על כל הרצפה. חוזק האבן, צבעה ותכונותיה נקבעים על פי המחצבה שממנה היא הופקה. הגרניט, למשל, היא אבן חזקה מאד, בעלת מקדם שחיקה גבוה. לעומת שיש שהוא אבן חלשה יותר, מתאימה לחיפוי קירות אך לא מומלצת לריצוף מבני ציבור. אבן גיר היא החלשה ביותר. מתאימה רק לחיפוי קירות.
על אף שהאבן היא טבעית לגמרי, היא עוברת חיתוך ןעיבוד בידי אדם. קיימות טכניקות רבות ומגוונות ליצירת טקסטורות שונות לאותה אבן: ליטוש מט, ליטוש מבריק, שריפה, התזת חול, עיבוד ידני,כרסום ועוד.
החסרון הבולט של האבן הטבעית הוא בתחזוקה. כדי לשמור על יפיה של האבן לאורך שנים יש צורך בטיפול שנתי של מריחת "סילר", וליטוש אחת למספר שנים. באירופה ניתן לראות ארמונות עם רצפות שיש יפהפיות הקיימים כבר מאות שנים, ושומרים על יפים ופארם בזכות תחזוקה קפדנית.
לצד האבן הטבעית, ישנם גם חמרים מלאכותיים לריצוף ולחיפוי. הנפוץ ביותר בימינו הוא "גרניט פורצלן" הנחשב לחומר חזק ועמיד שאינו דורש תחזוקה, מלבד ניקיון שוטף. אריחי גרניט פורצלן מיוצרים בגימור מט, מלוטש או מזוגג. ניתן למצוא אריחי גרניט פורצלן בדוגמת אבן טבעית, שרמת החיקוי גבוהה מאד, ונראים מצוין. הגדלים הם סטנדרטיים, ואין אפשרות להזמין גדלים מיוחדים. אפשר כמובן לחתוך את האריחים, אבל קשה להגיע לרמת חיתוך גבוהה באמצעים המקובלים. סוג נוסף של אריחים מלאכותיים הוא הקרמיקה. אריחי קרמיקה הם חלשים יותר מגרניט פורצלן, ומשמשים יותר לחיפוי קירות, פחות לריצוף. ומי חוזר לאופנה? אריחי טרצו, הלא הם הבלטות של פעם. קיימת נטיה מסוימת לרצף בבלטות, בעיקר בבתי ספר, בגלל קלות התחזוקה והניקיון לעומת אבן טבעית או גרניט פורצלן.
החסרונות המשותפים לכל האריחים המלאכותיים הם בעיקר אלו: המרווח בין האריחים – ה"פוגות" תמיד משחיר ובולט לעין, אי אפשר לשנות את טקסטורת האריחים או את גודלם, אין אפשרות לתקן שבר באריח, והחלפת האריח השבור אינה פשוטה. לעומת זאת היתרונות הבולטים של האריחים המלאכותיים הם קלות התחזוקה, ובדרך כלל גם המחיר שלהם יותר זול משמעותית ממחירן של אבנים טבעיות.
רגע, יש עוד אפשרויות…
ישנם חמרים נוספים המשמשים לריצוף, חלקם מוכר ומקובל, וחלקם נדיר ומיוחד. כרגיל, נסקור את החמרים השונים, נאפיין כל אחד מהם על פי תכונותיו, וגם נחדור יותר לעומק, "נרגיש" אותו וננסה להבין את המקור ממנו נובעת התחושה שאותה הוא מקרין. במילים אחרות: איזו אנרגיה משדר לנו כל חומר?
נתחיל בריצוף עץ.
האסוציאציה הראשונה שעולה במוחנו, היא בית כנסת מזרח אירופאי. ריח של "שטעטל", קור עז שחודר לעצמות ושלג שמגיע עד הברכיים, וכשפותחים את דלת בית הכנסת מציף אותנו לפתע גל חום שעוטף ומחבק ומאמץ אותנו אל חיקו.
ריצוף העץ הקלאסי, או כפי שהוא נקרא בדרך כלל – "פרקט", מיוצר מכפיסי עץ דקים שמחוברים זה לזה ויוצרים משטח חלק. בעבר היו משלבים סוגי עץ שונים, כדי ליצור דוגמאות, ממש כפי שעושים בשיש. גוון הפרקט והטקסטורה שלו נקבעים לפי סוג העץ, וכמו כל חומר טבעי, הוא מאופיין בחוסר אחידות.
חסרונו הבולט של ריצוף העץ הוא הקושי בתחזוקה. במשך הזמן העץ נשחק, נשרט, משנה את צבעו, ואם לא יטופל בחמרי הגנה מתאימים הוא יקבל במשך הזמן מראה בלוי. כמו בכל תחום, גם בנושא רצפות העץ חלה התפתחות גדולה בשנים האחרונות. קיים מגוון עצום של סוגים, גונים, גדלים, דוגמאות ואפשרויות, אך עדיין מדובר בחומר רגיש הדורש תחזוקה ברמה גבוהה. מסיבה זו בדיוק חדר לשוק החומר הנקרא "פרקט למינציה". למעשה מדובר בציפוי שמוטבע עליו ציור של עץ. אמנם ישנם דגמים הדומים מאד לעץ טבעי, אך בכל זאת במבני ציבור נמנעים בדרך כלל מלהשתמש בחומר זה, מכיון שהוא רגיש ביותר למים ועלול להתנפח. מבחינת המחיר, פרקט הוא בדרך כלל זול יותר מאבן, אבל היישום הוא לרוב על גבי תשתית מרוצפת. לכן צריך לקחת בחשבון עלות כפולה של ריצוף באריחים, ומעליהם ריצוף פרקט.
וזה עוד לא הכל…
שטיח הוא ללא ספק החומר "החם" ביותר מבין חמרי הריצוף. הוא רך, קולט, ומשדר מיד תחושה ביתית. תכונה נוספת של השטיח היא בליעה מוחלטת של רעש הפסיעות, מה שיוצר תחושת רוממות והוד. אם נתקלתם בבית כנסת שמרוצף בשטיח, סביר להניח אחד מהשניים: או שזהו בית כנסת של קהילה ספרדית חמה מאד, כפי שניתן למצוא עד היום במרוקו, תורכיה, אוזבקיסטן ועוד. או שזהו בית כנסת בעל אופי מאד מכובד ולא עממי כמו בתי כנסת רבים בארצות הברית. בארץ לא תמצאו כמעט שטיחים בבית כנסת, גם בגלל האקלים החם, שהשטיח מחמם אותו עוד יותר, וגם בגלל שאנחנו חיים באזור מאובק מאד. האבק הנתפס בסיבי השטיח גורם לתחושה של חוסר ניקיון, ואף עלול לגרום לבעיות נשימה כמו אסטמה. קשה מאד לשמור על ניקיון של שטיח במקום ציבורי ולמנוע היווצרות כתמים. הבלאי בשטיחים גדול, ויש להחליפם מידי כמה שנים, דבר שבדרך כלל לא קורה בבתי כנסת ומוסדות חינוך.
חומר אחר שדוקא כן מקובל במבני ציבור, אם כי יותר בבתי ספר ומוסדות חינוך הוא PVC. זהו חומר פלסטי שהשתכלל מאד בשנים האחרונות. מקדם השחיקה שלו גבוה מאד, וניתן לבצע דוגמאות מרהיבות המשלבות צבעים שונים. חיבור היריעות נעשה בהלחמה ויוצר מראה מושלם. השימוש ב PVC מתאים במיוחד לגני ילדים, בתי ספר, מישחקיות, ספריות וכד'.
והפתעה לסיום
מי שביקר לאחרונה במוזיאון ישראל בירושלים, ראה בודאי את בית הכנסת המשוחזר "צדק ושלום" שהוא העתק של בית הכנסת מהמאה ה-18 בסורינאם. על רצפת בית הכנסת הזה מפוזר… חול ים. למעשה, יש עוד מספר בתי כנסת ברחבי העולם שבהם מפוזר חול על גבי הרצפה: בית כנסת בקינגסטון – ג'מאיקה, בית כנסת באמסטרדם, בקוראסו, בסן- תומס (איי הבתולה), ובעבר היה בית כנסת כזה גם בקולון – פנמה. המשותף לכל בתי הכנסת הללו, הוא שהם שייכים לקהילות של אנוסים שברחו מאימת האינקויזיציה בספרד ובפורטוגל. במרוצת השנים הועלו השערות והסברים שונים לתופעה זו. ההסבר הפרקטי ביותר, הוא שזהו זכר לימים שבהם התקבצו האנוסים לתפילה במרתפים נסתרים, שעל רצפתם פיזרו חול כדי לעמעם את רעש הפסיעות שלא יישמעו בחוץ ויסגירו, חלילה, את מקום תפילתם. הסבר נוסף, ברמה הסמלית, הוא שהחול מזכיר את המדבר ומסמל את הגלות וכפי שבני-ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה לפני שהגיעו לארץ המובטחת, כך גם האנוסים נאלצו לנדוד במדבריות הנצרות עד ששבו לאמונתם.